התאלמנות

בגרונטולוגיה (מדעי הזקנה) התאלמנות היא אחד מאירועי החיים הקשים להתמודדות, שמאלצת את האלמן/נה להסתגל למציאות חיים חדשה ולגייס את מירב הכוחות הפנימיים.

בהתאלמנות משהו בשגרת החיים נקטע!

יש השלכות מרחיקות סביב ארוע ההתאלמנות , תחשבו על זוג שחי שנים רבות ביחד ונמצא בגיל הפרישה , גיל בו היה להם הרבה זמן פנוי ביחד , הם היו תלויים אחד בשני, כל אחד ידע את סדר היום של השני, כל אחד יודע מה השני אוהב או במה משתמש ופתאום השגרה השתנתה , פתאום מבשלים ואוכלים פחות גם בהיבט זה יש שינויים.

בעיני אלמן/נה מבוגרים עשוי העתיד – בדמות חיים שלמים לבדם – להצטייר בגוונים קודרים במיוחד.

הדור הזקן של היום הוא דור שהתחתן- לכל החיים, זה היה מושג הנישואין ובגיל צעיר לעומת הנישואין כיום. 

אבא שלי נפטר לפני כשנתיים , 63 שנים הוא היה ביחד עם אמא שלי ואת הכל הם עשו ביחד - הכל! שגרת החיים של אימי השתנתה ברגע עם קבלת תואר - אלמנה וזה לא משנה כמה היא מוקפת במשפחה תומכת, מחבקת ואוהבת וכמה היא עסוקה בפעילויות העשרה ופנאי, היא בנפש הפנימית בודדה מאוד מהחיים המשותפים עם אבי שהיה מרכז חייה .

אז איפה אנחנו הילדים או המלווים  נכנסים לתמונה החדשה במשפחה? קשר בין ילד להורה הוא תמיד רב משמעות, ואובדן הורה נחווה בכל גיל כחוויה קשה ומכאיבה. כל אדם צריך לעבור את המסע האישי שלו כדי להשלים עם אובדן ושכול וכל מסע לעיבוד האבל הוא אינדיבידואלי ואנחנו עם כל הכאב האישי והקשה שלנו על אובדן ההורה צריכים להבין את התהליך שעובר ההורה שלנו שחווה התאלמונות, לחבק אותו ולהיות שם בשבילו מנטלית ופיזית, לתת לו את הזמן שלו להתמודד עם האבל , אבל גם להיות המכוונים לחזרה לשגרה בצל האבל.

השלב הראשון להתמודדות הוא שלב האבל ואצל כל אחד ואחת זה מתבטא בצורה שונה. בספרות המקצועית בגרונטולוגיה זה נקרא "הפרעת אבל מתמשך" (PGD) כמה זמן האדם מתאבל על בן הזוג , אבל שכולל הפרעה בזהות עצמית "פתאום נשארתי לבד", קושי בקבלת העובדה שבן הזוג נפטר,הימנעות מדברים שמאוד מזכירים את בן הזוג שנפטר כולל חברים שהיו נפגשים איתם ביחד, חוגים, בילויים ועיסוקים משותפים שהיו עושים ביחד, תחושה של חוסר משמעות בחיים, קושי לקבל את האובדן והרגשה של בדידות קיצונית, אפילו בפעולות שגרה פשוטות שפתאום אני הולך לבד לקנות משהו לבית ואו ויושב/ת בשולחן ואוכל/ת לבד.

השלב השני להתמודדות הוא החזרה לשגרה!

רבים מהאלמנים והאלמנות נאלצים ללמוד תפקידים חדשים לגמרי שקודם לכן היה בן הזוג אחראי להם באופן בלעדי כמו הזמנת תורים לרופאים/ קניות מחוץ לבית / היסעים / בישול ועוד, חלקם אף מפתחים עצמאות לה לא היו מורגלים רוב השנים. 

אירועי חיים קשים, כמו אובדן של אדם קרוב ואהוב, יכולים לחולל תהליכי שינוי בתפיסה העצמית שלנו. השכול מעצב את זהותנו בכך שהוא יוצר שינויים עצומים בחיינו, מציב בפנינו אתגרים ודרישות, ומערער את ערכינו הבסיסיים, מערכות היחסים המשמעותיות ותפקידים שנרכשו והוטמעו על ידינו (Schaefer & Moos, 2001).  

שיח מעניין שעולה קבוע בקבוצת אלמנות שאני מנחה מדבר על חברים שהתרחקו מהן לאחר ההתאלמנות. בקבוצה היו נשים בנות הגיל השלישי וכולן היו באותה התחושה בהיבט הריחוק החברתי מהן. אחת ממשתתפות הסדנא שאלה חברה בקבוצה שאין בינהן שום קשר חברתי והן מאזור מגורים שונה , "האם יש לנו את אותם החברים" ? בהתחלה כולם מנחמים , מנסים לסייע, להתעניין ולאט לאט מתחילים להתרחק.  החברים שלהן איתם הן היו מבלות ביחד כשהבעלים היו בחיים ממשיכים לצאת בזוגות ביחד, נוסעים לטיול, הולכים לסרטים והצגות, נפגשים בבתים ואותן כבר לא מזמינים. סוגייה מעניינת? לאן נעלמה החברות אחרי ההתאלמנות? למה חברה אלמנה לא יכולה להצטרף למפגשים בהם יש זוגות? . יכול להיות לפעמים שזה רק בעיני האלמנן/נה שחשים שבגלל שהם צלע שלישית בחברת זוגות הם לא רצויים, אבל בהרבה מקרים ההתרחקות מגיעה מצד החברה.

ההתמודדות עם אובדן היא שונה מאדם לאדם ומאוד תלויה בכמה הסביבה תומכת ומסייעת להכלה וקבלה של האובדן הקשה ואנחנו צריכים לחבק , להמליץ על כל פעילות ואו מפגש חברתי שיחזיר את ההורה לשגרה, ליצור גירויים שיאתגרו את ההורה לנסות משהו חדש, להשתתף בקבוצות תמיכה לאלמנים/נות בקהילה, לדאוג ליותר ביקורים משפחתיים, לעודד שאפשר גם לעשות דברים שנהגו לעשות עם בן הזוג, עכשיו לעשות עם חבר או חברה, לסייע בהורדת רגשות אשמה שהם ממשיכים בחיים לבד ובעיקר לעטוף בהמון הבנה ואהבה.